יצחק שמש נולד בשנת 1930 בעמרה שבעירק,שם הצטרף לתנועת החלוץ
המחתרתית וארגן עלייה בלתי חוקית של יהודי עירק דרך פרס.עם עלייתו ארצה
החל להורות בבית-הספר בבית-שאן ולנהל את בית הספר “גלבוע”.
ב – 1963 נבחר לראשות המועצה ותרם לפיתוח הכלכלי שלה,למערכות הרווחה והחינוך,
תוך הבאת מורים חדשים. בין השאר ייעל את מערכות הגבייה המקומית.
סיים תפקידו ב – 1965, ובספטמבר 1969 נפטר ממחלה קשה
יליד מרוקו ואיש חינוך,שימש כמורה וכמנהל בבית-ספר “גלבוע”. בבחירות בשנת 1973
נבחר לראש המועצה וכך גם בבחירות שלאחריהן ב – 1978. בתקופתו התמודד עם
בעיות בטחון ופיגועים, כונן את ההגנה העצמית של נשות הישוב, הוסיף לפיתוח
התעשייה ושם דגש על אושיות החינוך, התרבות והבריאות. בתקופתו נוסדו
השכונות “טירת-צבי” ו”בני-ביתך” והוחל בפרוייקט שיקום שכונות. התמודד
עם בעיות אבטלה שנבעו מסגירת מפעל “כיתן”. איש ספר ועט, משורר ומחזאי
יליד טריפולי לוב.
התגייס לצה”ל מיד עם עלייתו ארצה, ועם שחרורו ב – 1954 הועסק
כמורה בבית-הספר הדתי במצודה בבית-שאן. שימש כמזכיר הפועל המזרחי בישוב.
כסגן ראש המועצה, וב – 1965 התמנה לראש המועצה. הוסיף לתנופת הבנייה, ולפתרון
תעסוקה. כונן את ההיערכות הביטחונית הבסיסית של הישוב מול מלחמת ההתשה. נבחר
לקדנציה שנייה והחליף אותו כיושב-ראש הועדה הקרואה בעיר מר יעקב שרייבוים שכיהן
בין השנים 1970-1973.
בסצינת הסיום של חגיגה בסנוקר חוגגים המשתתפים בחתונת בת הרב בחצר גדולה, שלעיתים מזכירה שוק ישן שהתקשט במיוחד לכבוד האירוע. דוכנים – אאוט, נורות צבעוניות – אין. כילד, גם אחרי עשרות צפיות נרחבות בסרט, שבכל אחת מהן גיליתי משהו חדש, תמיד קיננה בי השאלה “למה להתחתן דווקא בחצר?” כמו רבים מאיתנו באמצע שנות השמונים, גם מוטי, אחי הגדול, ידע לחקות נפלא את כל הדמויות בסרט
נולדתי בשנת 1945 בעיר דורחוי שברומניה להורי אברהם ורבקה. לאבי היו אלה נישואים שניים, לאחר שאיבד בתקופת מלחמת העולם השנייה את אשתו וארבעת ילדיו, שמצאו את מותם ברעב. גם אמי איבדה רבים מבני משפחתה וכשנישאה לאבי לאחר המלחמה, חזרו שניהם לעיירה שלהם. העיירה היתה מאוכלסת ברובה ע”י יהודים, לכן האווירה בשבתות וחגים הייתה אווירה יהודית. אבא היה קונדקטור ברכבת ואמא עקרת בית. הימים היו ימים שלאחר המלחמה וטראומת השואה והחיים היו קשים
האיש, התושייה וההשראה: שלמה בלילטי עלה עם אשתו סולטנה בשנת 1952 ישירות ממרוקו למעברת בית שאן. נכדתו, פאני ויצמן, מספרת כי סבא שלמה, סנדלר ורצען מנוסה, כבר לא היה צעיר באותם ימים אך היה איש בעל תושייה רבה ומאחר שכמו עולים רבים, גם שלמה לא ידע מה יעלה בגורלו בארץ הקודש, הוא דאג לארוז את כלי עבודתו ולהביאם ארצה- החלטה שהסתברה עד מהרה כגורלית
בימי המנדט הבריטי הייתה ביסאן עיירה ערבית .על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל מנתה 5,180 תושבים] ושימשה כבירת נפת ביסאן במחוז הגליל (1945).
בשנת 2005, יזמתי פרויקט ללימודי השואה למטופלי. במסגרת עבודתי כעו”ס נוער וצעירים במצוקה, התבררה עובדה מדהימה, שלרוב המטופלים, בנוסף למאפייניהם האישיותיים והחברתיים, אין ידע בנושא השואה או שידיעתם מועטה ביותר. חלקם אף רחוקים רגשית ומנטלית מהנושא.
וותיקי בית שאן הכירו את בית עמרי (כיום בית המשפט לשלום) כבית אבן מהודר השוכן בחלקה הצפון מערבי של בית שאן. את שמו קיבל לאחר נפילתו של עמרי, בנו של דב אריאב, מראשוני ראשי העיר בית שאן, שנפל כטייס בתאונת אימונים. לא רבים יודעים, שמעבר להיותו בעבר מועדון נוער ומקום משכנו של קצין העיר לאחר שחרור העיר, שימש בית עמרי כבית מגורים של רחמים ומחה דמרי ז”ל. מש’ דמרי עלתה לארץ ב-1951 מטוניס. ההחלטה לעלות לארץ נבעה מרצונם של ההורים לחבור לילדיהם הגדולים חיים דקל ז”ל ומרים בן סבו ז”ל, שעלו לארץ עם עליית הנוער והתחנכו בפנימיות בארץ
כשפתחתי את חשבון הפייסבוק שלי לפני כעשור, ניסיתי לכתוב את שם התיכון שלי בפרטי הפרופיל ופייסבוק לא אפשר לי אז כתבתי או נכתב מקיף אורט כללי.
מוזר ! גם בוויקיפדיה לא מצאתי דבר. הבטחתי לעצמי לנסות לכתוב ערך .
היום אעלה על הכתב בעזרתם של רבים וטובים את ספור בית הספר התיכון ע”ש פרנקלין דלאנו רוזוולט.
