אז מתי קם בית ספר מעיינות?

 לפני מס’ חודשים בפוסט בפייסבוק אתגר אותי אלברט טויזר בשאלתו מדוע לא מספרים את סיפור של בית ספר מעיינות בעיר. נבוכה ונחושה החלטתי להתחקות אחר ספור הקמתו של בית ספר מעיינות עם שם כל כך מקומי ומקורי “מעיינות”. נבוכותי, כי כבוגרת בית הספר הייתי צריכה להיות נושאת את הדגל של בית הספר שלי. כדרכי התחלתי לירות לכל הכיוונים בחיפוש אחר מידע אמין ומבוסס. הולכת אחרי אסוציאציות ואינטואיציות . דבר מוביל לדבר ולדבר עד שלבסוף עולה משהו בחכתי.

תחילה פניתי לתמר והבה אשתו של משה והבה ז”ל, המנהל המיתולוגי שמתג את מעיינות כבית ספר מוביל.

תמר מספרת,  שלבית שאן הגיעה כמורה חיילת ב 59 ולמיטב זיכרונה בית הספר היה קיים לפחות שנתיים. גם אביק ניב מנהל תיכון רוזוולט בסס כיוון זה. החלטתי להגיע לבוגרי מעיינות , לפני כן ניסיתי את העיריה ומשרד החינוך.

מלכה אליאס מפקחת במשרד החינוך עשתה מאמצים להגיע למידע כלשהו ולא עלה הדבר בידיה. גם מהעירייה לא הצלחתי להשיג דבר. יתכן והסיבה נעוצה בעובדה שבית הספר מעיינות נסגר עוד בטרם מיחשבו מידע במערכת החינוך. נזכרתי בתלמידים שלמדו מעליי ואליהם פניתי. ולאט לאט ביססתי מידע ראשוני והמשכתי הלאה.

 העולים הראשונים שהגיעו לבית שאן מצאו 2 מסגרות חינוכיות שהתאימו לחינוך ילדיהם. במצודה הצלבנית פעל בית ספר של המזרחי ובגלבוע בית ספר יסודי של זרם העובדים.  עם  העלייה ההמונית ב55/56 נוצר צורך דחוף להקים בתי ספר נוספים.  לקח זמן וקמו תחכמוני מעיינות ותומר מאיר ושאול המלך.

לדברי רפי אדרי – בן בית שאן, לימים מפקד תחנת המשטרה בבית שאן- למבנה החדש של מעיינות הגיע עם בני כיתתו בשנת 58/59 והם היו המחזור הראשון של מעיינות קודם לכן למדו בגלבוע. אמנון קורן נהל את גלבוע . כיתות הלימוד היו שני צריפים ענקיים, שהוקמו מול מבנה הקשתות, שהיה צר מלהכיל את ילדי העלייה הגדולה של 55/56.

 אדרי פגש את משה והבה המנהל המיתולוגי של מעיינות, בוגר ביולוגיה, שנשלח לבית שאן לנהל את בית הספר החדש. משה והבה פנה לתלמידיו הבוגרים והתייעץ איתם – כיצד לקרוא לבית הספר. הבחירה הייתה  בין עיינות למעיינות כולם בחרו במעיינות. לדעתו הבחירה הייתה אקראית, אז לא הבינו את הקשר לעמק ולבית שאן.

 רפי לא זוכר מי הייתה המזכירה, אני זוכרת את שרה כץ. השרת היה עבדללה שביתו הוקם בחצר בית הספר, והיה דמות משמעותית בניהול בית הספר. לא הייתה לנו תלבושת אחידה, אך כל בוקר התכנסנו  בחצר בית הספר למסדר בוקר שכלל התעמלות קלה ועוד ,והעיקר סיימנו את המסדר בשירת “התקווה”.

ב 1961 עמדו במבחן הסקר . רפי נזכר שבוגרי בית הספר  הצליחו בלימודיהם ותפסו עמדות מפתח. זוכר את המורה זכאי חלוצי, המורה שרה לוי, נעמי חלפון, דורי המורה למוזיקה ואבי פז ארגן את המקהלה הראשונה שלו במעיינות.

 בשנת הקמת בית הספר גם נקלטו תלמידי כיתה א’ הראשונים- ילידי 52 בני כיתתי.

 רחל דדון וחנה אלחרר זוכרות שהעבירו אותן למעיינות בשנת 59 כשהיו בכיתה ו’. חנה מספרת : יום אחד קבל אבי הודעה שאני עוברת למעיינות- בית ספר חדש. אבי שהתמלא בחששות התייעץ עם בחור צעיר שבא להסתפר אצלו.  הבחור היה משה ווהבה . משה ספר לו שהוא יהיה המנהל ואחד המורים בבית הספר וחנה תהיה בידיים טובות.

משה ווהבה , היה איש משכמו ומעלה, נהל את בית הספר ואת צוות המורים ביד רמה ואוהבת. מסירותו נכרה בכל עשייתו . כל תלמידיו זוכרים אותו באהבה רבה.  משה היה יליד מצריים וקל היה לו לתקשר עם התלמידים וההורים. מספרת לי  מרים יחזקאל כהן, שהייתה תלמידה מצטיינת בכיתה ונאלצה להפסיק לימודיה כדי לעזור בפרנסת המשפחה- הייתה הילדה הבכורה. משה הגיע הביתה דבר עם ההורים בצרפתית ונסה לשכנע אותם לאפשר לילדה להמשיך בלימודיה, ואף הבטיח שהוא יעביר למשפחה הקצבה חודשית. כמובן שההורים לא הסכימו להצעה הנאצלת הזו.  

כדי לעבות את המידע על מעיינות והצוות החינוכי פניתי לאפרת ווהבה –ביתו של משה-  והיא ספרה: “אבי לא שכח, שהוא בן מהגרים ואהב ללמד לחנך ולנהל. בכל בית ספר שלימד מספרים על נתינתו האינסופית, ותמיד תמיד בצניעות… תוך כדי העבודה למד בשעות הערב באוניברסיטת חיפה והגיע לתואר שלישי , לקח לו שנים כי תמיד שלב לימודים ועבודה. להלווייתו של אבי הגיעו  אלפים מתלמידיו. מוטי דמארי ספר על הקשר המיוחד של אבא לתלמידיו במשך השנים.  יום אחד פנה מוטי לאבי וספר שפתח מפעל לאלומיניום ועדיין אין לו לקוחות. אבא הזמין אותו להתקין לנו חלונות חדשים בכל הבית (למרות שהבית היה ממש חדש). לימים צחקנו שקבלנו חלונות כתומים חחח, כי עדיין לא ידע את המלאכה, וכך חיינו שנים”.

אפרת הנרגשת ממשיכה לספר שמשה ומשפחתו עלו לארץ לאחר ארוע אנטישמי שחווה דודו בערב שבת בשובו מבית הכנסת.

משה לימד כל חייו ואף זכה לקבל פרס חינוך מהנשיא נבון על מפעל  חיים בתחום חינוך.

אני זוכרת  שמידי פעם משה ארגן לנו בגדים ,שקבל בתרומה מאנשים טובים. תמר אשתו ספרה, שהבגדים הגיעו כתרומה אבל משה שלם מכיסו על המשאיות, שהובילו את התרומות, ושבתות רבות תמר , משה וחברים ישבו וקפלו ומיינו את הבגדים, לאחר שכובסו בבתיהם.

משה היה מגיע לבית הספר רכוב על אופנוע  אדיר, דוד אמת ומנשה לוז בני כיתתי מספרים, שנהגו לצאת מהצריף לבית הספר רק לאחר, ששמעו את קולו של האופנוע הרועם.

 אלברט טויזר מספר שבית ספר המעיינות שכן  בלב כר רחב ידיים( כך לפחות הוא זוכר) . הזמינות והקרבה לטבע, הייתה אחת הסיבות  ליציאה לטבע לעיתים קרובות. סיורים היו חלק מהשגרה הלימודית. ” אני זוכר בבהירות את משה המנהל יושב עמנו על אבן לבוש מכנסיים קצרים, סוקר  במבטו הממושקף  את המרחב ונוקב בשמות הציפורים. משנן לנו את שמות פרחי הבר והצמחייה הירוקה שכיסתה  את הכול מסביב..” אלברט  זוכר עוד את ההצגות הרבות שהונהגו הרבה בבית הספר. הצגות  לפני החגים או סביב נושאי לימוד. אלברט זוכר ,שבכיתה ג’ העלו את הצגת הנקיון, ואני זוכרת את השיר:

“יש ידיד טוב לכולנו- ניקיון הן זהו שמו.

הוא תמיד שומר אותנו-אנו אם נשמור אותו

הוא תמיד שומר אותנו-אנו אם נשמור אותו.”

 כמובן שהועלו המחזות מסיפורי התורה..

למעיינות הגעתי בשנת 62 תלמידה בכיתה ד’, פגשתי צוות חינוכי מסור אוהב ומשקיע. משה היה דמות נערצת, שהיה לנו כאבא. בית הספר העניק לנו ידע והרחבת אופקים-למדנו מוזיקה ציור עם בת שבע, מלאכה עם גב’ אונגר. למדתי כילדה עולה לזרוע ולקטוף- הייתה לנו גינת ירק יפה ומטופחת. נהגנו לצאת לטיולים שנתיים ,שבאמצעותם הכרנו את הארץ ושביליה.

 בשנת 67 משה ותמר וילדיהם עזבו את בית שאן ונהול בת הספר עבר למנהלים מסורים אחרים. בשנת  82 מעיינות מתמזג עם גלבוע , כיתות א-ג למדו במבנה של גלבוע והכיתות הגבוהות למדו במבנה של מעיינות. ולאחר מס’ שנים מפסיק להתקיים. בית ספר גלבוע הפך לבית הספר של שכונת אליהו וטירת צבי וכמובן של חיסכון ושדירות הארבעה.

זהו סיפורו של בית חינוך , שגדל דורות של תלמידים, והיה סוכן תרבות לקיבוץ גלויות. גשר בין וותיקים לחדשים ובים עולים ממזרח וממערב. משה וצוות המורים של מעיינות הטמיעו בנו ערכים לאהבת האדם והמדינה.  הקנו לנו ידע רב ועודדו בנו את הסקרנות ואת היכולת לחלום.

 מאמר זה הוא תודה אחת ענקית לכל אותם מורים צעירים, שראו בהוראה שליחות – למשה ווהבה, זכאי חלוצי,שרה ישראלי, ושרה לוי דוד אדלשטיין  נעמי חלפון, יענקלה בר אילן, איציק קינן  ועוד רבים וטובים. תודה מיוחדת לעבדללה  השרת שהיה יד ימינם של המורים והיה בשבילי הסגן של משה.