ע”פ זכרונותיה של מרגלית (מנו) דדון לבית דמרי

וותיקי בית שאן הכירו את בית עמרי (כיום בית המשפט לשלום) כבית אבן מהודר השוכן בחלקה הצפון מערבי של בית שאן. את שמו קיבל לאחר נפילתו של עמרי, בנו של דב אריאב, מראשוני ראשי העיר בית שאן, שנפל  כטייס בתאונת אימונים. לא רבים יודעים, שמעבר להיותו בעבר מועדון נוער ומקום משכנו של קצין העיר לאחר שחרור העיר, שימש בית עמרי כבית מגורים של רחמים ומחה דמרי ז”ל. מש’ דמרי עלתה לארץ ב-1951 מטוניס. ההחלטה לעלות לארץ נבעה מרצונם של ההורים לחבור לילדיהם הגדולים חיים דקל ז”ל ומרים בן סבו ז”ל, שעלו לארץ עם עליית הנוער והתחנכו בפנימיות בארץ. בדרך לארץ התעכבו בצרפת מס’ חודשים. מרים וחיים עזבו את בית הוריהם כשהיו רכים בשנים  – בני עשר אחת עשרה. לא פשוט היה כאב הפרידה והגעגועים ההדדיים. מש’ דמרי הגיעה לבית שאן בעקבות הדוד ששי שעלה קודם לכן. לאבי המשפחה הציעו ערים כמו אשדוד, אשקלון והוא רצה רק בית שאן. לימים דוד ששי עזב למושב גילת בנגב ורחמים התעקש להישאר בבית שאן. לא בדיוק נמשך לעבודת האדמה. מיד עם עליית ההורים לארץ מוצאים מהפנימיות מרים וחיים והמשפחה המאוחדת מתחילה את חייה המשותפים במעברת ב’ ליד בריכת השחייה בשכונת אליהו. במעברה נולדה יהודית (אוחנה) בת הזקונים. לאחר כשנתיים המשפחה מתפנה לבית בשכ’ א’. בשכ’ ב’-ג’ החלו לבנות בתים חדשים גדולים יותר שיתאימו למש’ דמרי הברוכה (חיים, מרים, אפרים ,מרגלית, רוזה, ליפו ויהודית וההורים כמובן). הבתים החדשים הציעו חדר נוסף למשפחה. המשפחה עוברת לבתים החדשים שכונו “בתי הבוץ”. הם נקראו כך משום שבעקבות מצוקת הדיור בשנים הראשונות של העיר, עלה רעיון במוחו של מהנדס בניין מהטכניון בחיפה, שניתן להשתמש במשאבי הקרקע ולבנות מחומרי האדמה המקומית מבני קבע שיהוו פתרון דיור מהיר, קל וזול. ואכן נבנו כך 7 יחידות דיור העשויים מחימר (אדמה, אבנים וברזל).  אך השמחה היתה קצרה. עם בוא הגשם הראשון בערב שבת קרסו גגות הבתים, מאחר והקבלן שבנה את הבתים הכניס ללבנים פחות ברזל ואבנים כפי שנדרש,  והמשפחה נותרה ללא קורת גג. אבי המשפחה מיהר לקצין התורן בתחנת המשטרה ובני המשפחה מפונים לבית האבן היפה בית עמרי. יחד עם מש’ דמרי מפנים גם את מש’ ספאדי פרחה-משה- וגם את מש’ משה וג’ולי דמרי. משה היה בנו של רחמים שבדיוק עלה לארץ וקיבל את אחד מבתי הבוץ. בבית עמרי כל משפחה קבלה חדר. המטבח ההול והשירותים משותפים. בית עמרי היה בית זמני. בתי הבוץ תוקנו והגגות חוזקו. המשפחות חוזרות לבתיהם. אך לא לאורך זמן בגשם הבא שוב הגג דולף וכוכבי השמיים מציצים מעל ראשיהם. שוב הפתרון של בית עמרי עולה על הפרק אבל רחמים דמרי מציב תנאי-יתפנה לבית עמרי רק עם מש’ בנו משה . לאחר דין ודברים הרשויות מוותרות ושוב מש’ דמרי מוצאת עצמה בבית עמרי. משה, אשתו וילדיו מקבלים חדר ורחמים מיכה והילדים מסתדרים בשני חדרים. המשפחה גרה בשכירות של דמי מפתח.

המשפחות התגוררו עד 1957-58 בבית עמרי שכולם קראו לו הבית הערבי.

מרגלית (מנו) זוכרת שאחת לשנה באו לבקר בבית ערבים נשואי פנים עם חזות מערבית, שספרו שזה היה ביתם. הם לא הספיקו לגור בו כי בקשו לבנות עוד קומה. הם התמהמהו ואז ההיסטוריה התערבה והם אבדו אותו.

מנו זוכרת את הבית הגדול והמרווח עם מרפסת רחבת ידיים רצפה מעוטרת והול גדול שהושכר לאנשים כדי לערוך בו את שמחותיהם. לבית היו שלושה חדרי שינה. הול ענק ומרתף מרווח,  ששימש כחדר משחקים לילדים. מטבח גדול עם מזווה עלי שנהגו לעלות אליו בסולם. מקלחת, שירותים, מים זורמים וכמובן וחשמל בכל הבית. לבית הייתה גינה גדולה ויפה שטופחה ע”י ההורים וכמעט בכל שנה זיכתה את המשפחה בפרסים.

בשנת 57 המשפחה עוזבת את בית עמרי . הרעיון לעזוב היה של משה שהחדר היה צר מלהכיל את משפחתו המתרחבת. עמידר היו מוכנים שמשפחת רחמים תישאר בבית עמרי אבל השכירות תוכפל. רחמים לא יכול היה להתחייב וגם הוא עזב לשכון ג’ בית מול ביתו של משה. הבית הערבי  הפך לבית עמרי- בית המפלגה, מרכז נוער ומועדון שכונתי. יצחק רחמים מספר שעד שנות ה-90 התנוססה תמונתו של עמרי אריאב בקיר הכניסה למועדון השכונתי בית עמרי.

בשנות התשעים עיריית בית שאן בראשות שלמה בן לולו בקשה לפנות את בית משפט השלום מהסראייה. משרד המשפטים ומנהלת התיירות בחרו בבית עמרי כמבנה חלופי. בית עמרי שופץ והותאם לפונקצייה החדשה. מה נותר מבית עמרי המקורי?

בתמונות: ילדי משפחת דמרי – למעלה מימין מרים ז”ל, מרגלית (מנו), אפריים ז”ל. למטה מימין יהודית, ליפו.  עמרי אריאב ז”ל.

מועדים לשמחה ושבת שלום

באדיבות מוזיאון בית שאן