בשנת 2005, יזמתי פרויקט ללימודי השואה למטופלי. במסגרת עבודתי כעו”ס נוער וצעירים במצוקה, התבררה עובדה מדהימה, שלרוב המטופלים, בנוסף למאפייניהם האישיותיים והחברתיים, אין ידע בנושא השואה או שידיעתם מועטה ביותר. חלקם אף רחוקים רגשית ומנטלית מהנושא.

אוכלוסיית היעד היו בני נוער וצעירים במצוקה, המטופלים על ידי, בגילאי 17-22. אוכלוסייה זו נשרה בחלקה, בשלב זה או אחר מהלימודים ולא למדה כלל את נושא שואת העם היהודי, או שלא התעמקה בנושא. חלקם לא גויסו לצה”ל ולא עבדו.

בבואי לעניין את בני הנוער והצעירים בנושא, היתה מצידם התנגדות וחוסר היענות. אחד מהם אף אמר “מה אכפת לי שהרגו אשכנזים“. אמירה מזעזעת זו הביאה אותי להחלטה להביאם ללמוד נושא חשוב זה בכל דרך שהיא. אולם כדי להביאם ללמוד נושא זה, היה צורך במציאת גישה בלתי אמצעית, רכה יותר ולא מאיימת מבחינה נפשית, בגישה של “הפוך על הפוך“. מאחר ורובם ככולם אוהבים מוסיקה ים-תיכונית, הגישה היתה לגרות ולעניין אותם דרך המוסיקה. בתחילה השמעת מוזיקה ים תיכונית ואח”כ השמעת מוסיקה יוונית. לאחר שעברו שלב זה, הם שמעו שירים ששר יהודה פוליקר ביוונית עד תקליטו “אפר ואבק” תוך קריאת טקסט השירים וניתוחם.

לאחר מציאת הדרך הבלתי אמצעית להנחלת לימודי השואה, חל שינוי רציני בתפיסתם והתנהגותם ובעיקר אצל אותו צעיר שאמר את המשפט המזעזע, הוא הפך למוביל הפרויקט. בני הנוער והצעירים הביעו רצון ללמוד את הנושא, גם בעקבות החידוש שגם בארצות הבלקן, ובעיקר ביוון, ובמדינות צ.אפריקה התרחשה השואה. לאור ההיענות הקמתי את הפרויקט, בדומה ל”מצעד החיים” לפולין. כשהסיור יערך בסלוניקי, ווריה ואתונה. בשיתוף הקהילה היהודית.

המפגשים כללו דינאמיקה קבוצתית להבניית הקבוצה, רקע כללי על השואה, אנטישמיות ושנאת זרים. ההיסטוריה של יהודי יוון – גירוש ספרד ועד כיבוש יוון ע”י הגרמנים. תוך דגש על יהדות סלוניקי. סרטים, ודיון על תכני הסרטים. הקהילה היהודית בסלוניקי לאחר המלחמה. תדרוך בטחוני ובטיחותי. לימוד מילים ומשפטים בסיסיים ביוונית והכנה למסע לסלוניקי. לקראת סיום הפרויקט, נסעה הקבוצה לסלוניקי. סיור לימודי באתרים הקשורים לשואה בסלוניקי, ווריה ואתונה.

לאחר ההגעה לסלוניקי, לאחר קבלת החדרים ומנוחה, ערכתי לקבוצה סיור רגלי, תוך מתן הסברים על שכיות החמדה לאורך השדרה המרכזית של סלוניקי ומשם לסמלה של סלוניקי “המגדל הלבן”, פסל אלכסנדר מוקדון, פסל פיליפוס ועוד מוקדי ענין בעיר. לאחר מכן הלכנו לבית חב”ד לתפילה ולארוחת ערב. בבוקר נפגשנו עם נציגת הקהילה היהודית, לסיור מקיף בעיר, במוקדים שהיו קשורים לשואת יהודי סלוניקי. התחלנו את הסיור בבית העלמין החדש, שם הוקמה אנדרטה לזכר קורבנות השואה וכן אנדרטה שבה טמונים עצמות מבית העלמין העתיק (מגירוש ספרד ועד כניסת הנאצים), שנהרס ע”י הנאצים ובמקומו הוקמה אוניברסיטת סלוניקי. הדלקנו נרות לזכר הנרצחים בשואה וערכנו סיור מקיף בבית העלמין שבו ראינו מאות מצבות שבורות שנלקחו מבית העלמין העתיק לאחר שנהרס. כמו כן ראינו את האנדרטה לחיילים היהודים שנפלו במלחמה וכן את קברו של קולונל מרדכי פריזיס, שנחשב לגיבור לאומי ביוון.

56,000 יהודים התגוררו בסלוניקי ערב המלחמה. מהקהילה הגדולה, המפוארת והמבוססת, כמעט שלא נותר שריד. 96% מיהודי קהילת סלוניקי, כחמישים אלף קרבנות, נספו בשואה.

בהמשך נסענו לתחנת הרכבת הישנה, משם גורשו היהודים למחנות ההשמדה. ראינו את הקטר וקרונות השילוח. לאחר דברי הסבר יצאנו ועמדנו מול השכונה בקרבת תחנת הרכבת. כאן היה ממוקם גטו “הברון הירש”, לכאן העבירו הנאצים את כל היהודים לפני שילוחם ברכבות לאושוויץ.

משם נסענו לאנדרטת השואה שממוקמת בכיכר החירות “השבת השחורה”. באחד מימי שבת הוכרחו היהודים לעמוד מול השמש הקופחת ולעשות תרגילי התעמלות, תוך התעללות ומכות ושימוש בכלבים. רבים מתו באותו זמן, ויום זה נחשב ליום שחור בחיי הקהילה.

לאחר טקס קצר המשכנו בסיור למוזיאון היהודי שמציג את היסטורית היהודים לאורך מאות השנים. מנהלת המוזיאון, הדריכה את הקבוצה באגפי המוזיאון. הארכיאולוגית של המוזיאון, לקחה אותנו לביקור מרגש מאוד בבית הכנסת הגדול “מונסטרליס” שם מתקיימים טקסי חתונות, בר-המצווה ותפילות בחגים. בשאר הימים הקהילה מתפללת בבית הכנסת “יד לזכרון” שנמצא בבנין הנהלת הקהילה. בהמשך הלכנו לאתרים שונים בעיר וראינו המון מצבות של בית העלמין שנהרס, משמשים כשפת מדרכות, רחבה בכנסיה הגדולה ועוד ועוד. מראה שזעזע מאוד את חברי הקבוצה. משם נסענו לבית הספר היהודי “מתנות לאביונים”. לפני המלחמה שימש כבית תמחוי לעניי הקהילה. כיום משמש כבי”ס יסודי לקהילה היהודית, שבו ישנם גם תלמידים נוצרים שלומדים כאן (וזאת מהטעם, לצער הקהילה, שאין מספיק תלמידים יהודים). בערב שבת, אחרי התפילה וקבלת שבת בבית חב”ד, עמד הרב יואל לפני כ-120 אורחים וסיפר לכולם על הפרויקט והפליג בסופרלטיבים על העשייה הברוכה. לאחר מכן, הזמין אותי הרב לספר לנוכחים על הפרויקט ביתר פירוט. זו היתה חוויה מעצימה ומרגשת ביותר. יום שבת הוקדש למנוחה וטיולים רגליים למי שהיה מעונין. בצהרים הלכנו לבית חב”ד לארוחת צהרים. הרב יואל קפלן הזמין אותנו להבדלה בצאת השבת. בערב התארגנו והגענו שוב לבית חב”ד. התקבלנו שוב בחום ואהבה והקבוצה הצטרפה לשירה ולמזמורים. לאחר ההבדלה נפרדנו בהתרגשות רבה מהרב ומבני ביתו והלכנו לטברנה יוונית עם מוזיקה חיה בקרבת מקום. חלק מחברי הקבוצה קמו לרקוד, דבר זה הביא את שאר הסועדים לקום ולהצטרף לרוקדים.

ביום שלמחרת תרמה הקהילה מיניבוס שיקח אותנו לעיר ווריה, שגם בה חיו יהודים עד השואה. הגענו לשכונה היהודית שנקראת ‘בארבוטה’ במרכזה זורם נהר. משם הגענו לבית הכנסת, שסגור בד”כ, אולם למעננו פתחו את בית הכנסת, הענין סודר ע”י אנשי סלוניקי. אשה נוצריה ששומרת על בית הכנסת נתנה לנו הסבר על המקום, כשהיא מציינת שהשליח פאולוס נאם בבית הכנסת כדי להמיר את דתם של היהודים, אולם סולק משם בבושת פנים. משם הלכנו למקום שבו היה קיים בית העלמין היהודי. כל בית העלמין נהרס ובמקומו נבנו מגרשי ספורט למען צעירי העיר. חלק מהמצבות נמצאות מסביב למגרש ומשמשות כגבול בין הטריבונות. זו היתה חוויה מטלטלת עבור כולם.

קהילת סלוניקי הפתיעה אותנו בכך שבמקום להחזירנו לסלוניקי הסיעה אותנו לעיר המפלים אדסה. מקום מדהים עם שפע מפלים ומים בכל מקום.  

למחרת נפרדנו מאנשי הקהילה ונסענו לאתונה. ערכנו סיור במקומות המפורסמים באתונה. בית הפרלמנט, מוזיאון המטבעות, האקרופוליס, גבעת הזאבים ועוד. בהמשך הגענו לבתי הכנסת “בית שלום” ו”עץ החיים”, נפגשנו עם רב הקהילה שסיפר לנו על ההסטוריה של יהודי אתונה תוך התמקדות על ימי השואה. בקרבת מקום הקימו את אנדרטת השואה. האנדרטה מסודרת בצורת מגן דוד שכל המשולשים מופרדים מהמשושה. על כל משולש חקוקים שמות קהילות יוון שהושמדו בשואה. ערכנו טקס זכרון קצר ומשם שמנו פעמינו למוזיאון היהודי. מנהלת המוזיאון ערכה לנו סיור מקיף במוזיאון, על 7 המפלסים שלו, תוך התמקדות והסבר בקומה שמוקדשת לשואה.

למחרת לפני החזרה לארץ ביקרנו באתר הקשור לשואת יהודי יוון – אנדרטת הארכיבישוף של הכנסיה היוונית דאמאסקינוס פפנדראו, חסיד אומות העולם – ב-1943, עם התחלת גירוש יהודי יוון למחנות ההשמדה, פרסם דאמאסקינוס מכתב פומבי בגנות הנאצים ומדיניותם נגד היהודים. הוא פרסם את המכתב, אף שמפקד האס.אס ביוון, יורגן שטרופ איים עליו שאם יעשה כן יוצא להורג על ידי כיתת יורים. על איום זה ענה לו דאמאסקינוס בציניות, והתייחס להוצאתו להורג בתלייה של גריגוריוס החמישי, פטריארך קונסטנטינופול:

“על פי מסורת הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, ההגמונים שלנו נתלים, ולא נורים. אנא כבד מסורת זו.”

בעקבות השמדת הקהילה היהודית בסלוניקי קרא הארכיבישוף לאזרחי יוון ולאנשי הכנסייה לפעול להצלת יהודי יוון הנותרים.

“לקחתי על עצמי את השליחות. דיברתי עם האל וגמלה החלטה בלבי להציל כמה שיותר נשמות יהודיות”.

אנגלוס אוורט, מפקד משטרת אתונה וחסיד אומות העולם, הצהיר בדיעבד כי שאב השראה מדבריו של דאמאסקינוס וכי דבריו עודדו אותו לפעול להצלתם של יהודי העיר.

בתום הסיור טסנו לארץ! לאחר החזרה לארץ ערכנו פגישת סיכום על המסע ועל הפרויקט בכלל.

יש לציין את ההישג הגדול והמדהים שחל בעקבות פרויקט זה: השתלבותם הנורמטיבית והחיובית של מרבית חברי הקבוצות בחברה ובסביבה. חלקם התגייס לצה”ל כמתנדבים. חלקם השלימו השכלה. הכשרה מקצועית ומציאת עבודה.

הפרויקט קיבל  בשנת 2006 פרס חינוך ארצי ממכון “משואה” – מכון ללימודי השואה, כמו כן היה מועמד לקבלת פרס לעו”ס יוזם, מטעם קרן רקנאטי-צ’ייס-רש”י ומהקרן להענקת פרסי לאונור ולארי זוסמן – ג’וינט למצוינות בתחום השירותים החברתיים בישראל וכן “פרס הרצל” מטעם עירית הרצליה.

בעקבות הצלחת הפרויקט, הוזמנתי להיות חבר “העמותה הפרלמנטרית הישראלית לזכר השואה וסיוע לניצוליה” של הכנסת, ולאחר מכן נבחרתי אף להנהלת העמותה.

הפרויקט יצא אל הפועל שש פעמים, לא באופן רציף, של שנה אחרי שנה, אלא בהפסקות ארוכות וזאת משום חוסר בתקציב. רוב כספי הפרויקט הגיעו מתורמים שונים. לצערי, בשנים האחרונות היה קושי גדול לגייס כספים ולכן הפרויקט הופסק.

*שבת שלום ומבורך!

מוגש באדיבות מוזיאון בית שאן