בשבילי גם אחרי כ 40 שנים שאיני חי בה, עדיין היא העיירה שלי, והלב נשאר ברחבות המשחקים, בטיולי השטח ובמרחבים העצומים של העמק שבהם טיילנו אין ספור.  טיולים שעשינו כילדים שהיום כל אמא תקבל התקף לב אם ילדיה היו עושים את שעשינו. הרבה מים ודייג, מלא מעיינות בסביבה שהפכו אותנו לדייגים מומחים, ברשת בחכה או סתם מלכודות לדגים, הכל בכל בא בחשבון .

הכל נצרב יחד עם עוד חוויות רבות, הרבה מהן קשורות לחגי ישראל שהיוו בשבילנו נקודת ציון לאירועים משמעותיים.

ואם כבר חגים, אז בשבילנו כילדים בשנות ה 60 בואכה 1970, פסח היה מהמרגשים שבהם, זה כי קודם כל חופשה אדירה לפנינו, המימונה באופק, ובגדים חדשים מזומנים לנו . יותר מזה אנחנו לא צריכים. את הבגדים רכשנו לאחר מדידות קפדניות אצל יוסף דהן ושלמה דהן ז”ל בעיר העתיקה לפני שעברו למרכז העגול, כמובן שאת הנעליים רכשנו גם בהקפה אצל יחיאל לוי ז”ל בחנות הסמוכה. נעליים אָלְף אָלְף  היה אומר בחביבות, וכמובן כוס מים אחרי כי החזרה לבית (ברגל כמובן) לפנינו.

עוד לפני היציאה לחופשת הפסח מבית הספר, טיפחנו את ערוגות החקלאות שעיבדנו במשך השנה בשיעורי החקלאות, זה בכדי להשאירם מוכנים לחופשה. זוכר שהייתי מגיע באמצע החופשה להשקות ולדשן בדשן טבעי, של העיזים מהבית של שמעון דרעי חברי הטוב שלקח אותי מפעם לפעם למרעה , הדיר שכן בסמוך לבית הספר ולא היה מסובך להעביר לערוגות.

בבית הספר עצמו, נדרשנו לשייף ולקרצף את הכיתה ושולחנות הלימוד, כמובן שהכל נעשה בעליצות של ילדים ובכיף גדול. קיבלנו נייר לטש הכי עדין שיש והופ לשיוף במים, שיוף ומים.. שיוף ומים, עד שכל הכתוביות נמחקו משולחן העץ. הכל התנהל בבית הספר שאול המלך עם המורים לחיים רחל בטיטו ואליהו אדלר, הקפדנו בכך כי בסוף גם סגן המנהל משה דיין ובן ציון כהן ז”ל המנהל עברו שולחן שולחן-כפשוטו, כיתה כיתה בכל המבנים ואישרו את היציאה לחופשה.

קבלת תעודות השליש היתה שיאו של התהליך בבית הספר, ואחר כך יצאנו לחופשה מי בחשש עם תעודתו מי בציפייה לקבלת תגמולים הגונים על התעודה. היינו מחזור מיוחד בעיניי, מחזור 1960, למדתי עם ילידי 1960 המוכשרים, תחרות סמויה עם כמה מהמובילים וביניהם יפה מנחם ( כהן היום), כוכבה דהן, שולמית אהרוני ועוזי אהרוני. שלא היה סיכוי מולם. לנו לא היה צ’אנס כי בד”כ הבנות השאירו לנו אבק, ועברו אותנו בציונים .

חופשת הפסח הייתה עולם ומלואו , מלא זמן פנוי שכילדים ניצלנו למסעות אינסופיים בשדות העמק, הגעה עד לקימרון ולירדן כילדים ממש, כולה בני 10 אבל תאבי טיולים וחיים. זה היה מגרש המשחקים הטבעי שלנו, הגעה למעיינות נסתרים ומלא חוויות. יצאנו בבוקר היום מוקדם, וחזרנו בערב או אחה”צ, יצאנו עם סנדוויצ’ים מוכנים לשעת רעב, זה בתוספת תוצרת חקלאית ישר מהשדות. היינו ילדים ולא הפרזנו בכך, לקט מפאת השדות גזר טרי ועוד מיני ירקות הספיקו.

ערב פסח מגיע, אבא ברוב רושם עורך את טקס מציאת החמץ בלילה לפני ליל הסדר, חכמה גדולה , כי זה לאחר שאמי המנוחה עמלה חודש שלם על נקיון הבית !!! עבדה כל כך קשה על ניקיון הבית וכל פינה בו, הרגלים ממרוקו ובכלל פסח היתה הזדמנות לרענן את הבית. כבר מיציאת חג פורים ערכה מעבר מחדר לחדר לעשות אותו כשר לפסח, תהליך מורכב עד שכמה ימים לפני החג צומצמנו לדלת אמות במטבח, שם נדרש היה לאכול…

חודש של ריח ז’אוול באף מסתיים לו ואנחנו נרגשים להגיע ליום ליל הסדר. גרנו בשכונת אליהו, בלוק 527 האגדי, רחבה גדולה לפני הבלוק בה נהגנו לשרוף את שאריות החמץ , רחבת משחקים בימים כתיקונם.

השכן הרב מכלוף לעסרי זצ”ל היה המוציא ומביא בענייני הדת ומנהיג קהילתי כריזמטי. במדורות מדורות נשרף החמץ בתוך חצאי חביות או בבורות מאולתרים שכוסו לאחר מכן. הרב לעסרי זצ”ל גר כמה קומות מעלינו באותה הכניסה בבלוק, יראת הכבוד שרכשנו לו לא ניתנת לתיאור, בהוד והדר היה מגיע לבית הכנסת בחג עצמו, חליפה מחויטת ובכלל מעמד השמור ליחידי סגולה.

השעה לפני כניסת החג היתה המרגשת ביותר. לאחר מקלחת הגונה עם שביל באמצע שביל בצד, פתחנו את מארזי החולצות ולבשנו את המכנסיים החדשות. בגדים חדשים רק בחגים או באירועים, אין סתם ללכת ולעשות שופינג בין לבין. לך תנהל 9 ילדים בלי עין הרע , אין כלל אפשרות אלא להתנהל כך… החולצות מעומלנות ומקופלות כדבעי, זוכר את העיטוף המוקפד והניילונים ששמרו על החולצות. עד היות בפתיחת חולצה עם עיטוף, הרגש הראשון שעולה אצלי זה רגש ערב החג של חדש בפתח…

בית הכנסת היה מרכז החיים התרבותי והחברתי, ניתן היה שלא יהיה כלום, אבל בית כנסת חייב להיות וברוב עם וכמה שניתן מטופח יותר, כל זה בתרומות הקטנות של יושבי בית הכנסת שבשבילם היה זה הכל. כולם מגיעים לבית הכנסת עם בגדי חג חדשים, כל אחד משוויץ בבגדיו ומנגינות חג הפסח החלו להישמע באוויר. תפילה היתה בעצם שירה בציבור, כילדים זכרנו את מרבית התפילה בע”פ , זה כי שרנו כפשוטו את התפילה, ומי לא זוכר שירים שנכנסים ללב.

קצרה היא תפילת ערב החג, ריח התבשילים מצהרי היום עדיין באוויר וכמובן ששמרנו את הבטן דיי ריקה לליל הסדר. במשך היום אכלנו תפ”א וביצי דגים, מעדן בפני עצמו שלא מוצא אותו כיום כמאכל מסורתי, אלא מפעם לפעם אצל איזה דודה .

טוב טוב .. מגיעים לעיקר והוא ליל הסדר.

אין מצב שלא היו אורחים בליל הסדר, חברים של האחים הבוגרים , או שליח דרבנן או מי מהשכונה שלא היה עם משפחה והיו כאלה.

סדר פסח כבלכתו, הבטן מקרקרת וההגדה ארוכה.. מתי כבר ייגמר העסק הזה ונגיע למטעמים..?  זה כמובן מגיע ואבא עם כל כללי הטקס אוכל בהיסב ממש , על צד שמאל ונכנס לנירוונה של החג.

הקטנים היו מחכים לאליהו הנביא שיגיע, ומעולם לא גילינו להם שאבא בעצם הוא אליהו, שנכנס לקראת הסוף עם תחפושת, גלאבייה וזקן לבן מכוסה כך שלא יזהו אותו. שאל את הקטנים מה הם חפצים אם יימצאו את האפיקומן, ושכדאי להם לחכות עד סוף הסדר הארוך.

סדר פסח חציו בעברית והשאר במרוקאית יהודית שהצחיקה אותנו כילדים. לימים כמבוגרים הבנו כמה השפה שמרה על ייחודם בגלות.

מי שהצליח להגיע לחד גדיא, השתתף במשחק השנתי של מציאת האפיקומן ואבא היה כל כך יצירתי בהחבאה שלו שכל שנה היה קש למצוא מהשנה הקודמת .

סוף סוף נגמרה אמירת ההגדה והיינו על סף הרדמות תמידית , הולכים לישון בבית של שני חדרים וסלון, ההורים בחדר אחד והבנות בחדר אחר. מה איתנו הבנים ? כמובן שמי שנרדם לקח מזרון מערימת המזרונים ופרס אותו בסלון. כך חיינו ובשמחת הפשטות העברנו את החיים שהיו אז לא פשוטים מבחינה כלכלית ולכולם.

ואם חשבנו שההילולה נגמרה, אז ידענו שבאופק מחכה לנו המימונה והרבה ימי חול המועד , תחילת העונה של השחייה בסחנה וגם פיקניק במימונה שברור היה  שמדובר ביום חופש בנוהל, מה פתאום עבודה במימונה? כל העיר השתתפה בחגיגה..

על המימונה בהזדמנות אחרת, שווה סיפור בפני עצמו כי זה היה משהו ייחודי. שמחה של אמת שהובאה ממרוקו והונחלה לכולם .

*שבת שלום ומבורך וחג פסח שמח וכשר!

מוגש באדיבות מוזיאון בית שאן

בתמונות , אהרון בן 11 בבר המצווה של אחיו הגדול, הפרלמנט השכונתי הכולל צדיקים יסוד עולם – הרב לעסרי זצ”ל, הרב תורג’מן זצ”ל, הרב בדוש זצ”ל וסבי הרב סבג זצ”ל ועוד חבריהם, דמויות שהשפיעו רבות