היי ציוניוני הדרך- דברים לזכרו של יצחק קינן ז”ל / אסתר בן לולו

היינו עולים חדשים תלמידים בבית ספר מעיינות, כל שרצינו זה להשתלב להיות שייכים, להיות ישראלים, השלנו מעלינו את שמלת הגלותיות.  נשאנו עינינו אל המורים והמחנכים – הם היו סוכני התרבות שלנו. המורה שחיבר אותנו לישראליות היה  יצחק קינן ז”ל . לימים נקרא לו פשוט איציק.

 המפגש הראשון שלי איתו היה כשחינך את אבי אחי בכיתות היסוד, עלם טמיר ויפה תואר, לבוש בקפידה שנסע על אופניים ולימים תהיה לו חיפושית וולקסווגן.

 חלק מהזמן נשא אקורדיון על כתפיו.  הכניס לתוכנית הלימודים שיעורי זמרה ואני זוכרת שנהגתי להציץ למחברות של אחי וללמוד את מילות השירים שלמדו. אחד השירים היה ” היי ציוניוני הדרך אבנים לבנבנות” מאוחר יותר בכיתה ז’ וח’ נלמד לרקוד ריקודי עם, ונחולל תחת שרביטו  כשנגינת האקורדיון שלו מלווה אותנו.  הייתי כל כך גאה. הקשר איתו מתהדק כשאימי חוזרת מיום הורים ומספרת לנו שיצחק קינן הוא בעצם ועקנין ממרקש הבן של חנניה מוכר הבדים בקסריה. תארו לכם איך הרגשנו , קינן הפך לבן משפחה. פתאום הבנתי שקינן הוא משלנו ודרכו יכולה להיות דרכנו. דרך של שילוב השכלה והנהגה.

 בהמשך נגלה שאחיו דוד חי בצרפת והיה חבר של אחי הבכור.

בתיכון התארגנו לחוג למחול וללהקת המחול הייצוגית, שהוזמנה להופיע במקומות רבים. כל ימי חמישי בערב התכנסנו לרקוד בבית ההסתדרות ובימי שבת בבוקר עשינו חזרות.

 אחרי ששת הימים  יזכה בפרס על סיפורו קבר בהר הזיתים. דמותו מתעצמת הצנחן משחרר ירושליים גם סופר מוערך( נהגתי להקריא לתלמידי את הסיפור בימי הזכרון).

באותם ימים טקסי המימונה מקבלים צבע חדש – מחג משפחתי הופך לנחלת הכלל. זוכרת שקינן ארגן אוטובוס שלקח אותנו לגן סאקר בירושלים כדי להיות חלק  מהשמחה הכללית. הזהות שלנו מתחדדת אנחנו ישראלים ומרוקאים.

במלחמת ההתשה נהגנו לצאת מתנדבים מבית שאן לעזור במשקי הסביבה. יצאנו בשבתות בבוקר כשקינן  מארגן ומוביל.

היו גם ערבים שנפגשנו צעירים בביתו של ראובן עמיאל ז”ל קינן ,אונגר ,מומי ביטון ז”ל ואחרים ,כדי לדון בשאלה מה אנחנו יכולים לעשות לתיקון המצב בעיר. לא התפלאתי שהלך לפוליטיקה, זה היה מהלך טבעי.

ואכן בשנת 74 נבחר לראש מועצת בית שאן, אחרי וועדה קרואה .  בעירייה המשיך את עשייתו לשילוב בני העיר בעשייה התרבותית והחינוכית, היה בעיניי הנציג האמיתי של יוצאי מרוקו בהנהגה הארצית. היה שילוב של החלוץ הארץ ישראלי, משכיל שעדה שלמה נושאת את עיניה איליו. ואכן עם פרישתו מראשות העיר ימלא תפקידים במישור הלאומי.

בשנת 78 קינן מארח  סטודנטים, שבאים לעיר ושומעים סיפורי עם מפי תושבי בית שאן. השתתפתי בפרויקט. הסיפורים יצאו בספר “סיפורי עם מבית שאן”, לימים נפגש שוב כשימלאו לפרוייקט 30 שנה באוניברסיטת חיפה ונעלה זכרונות .

בצד פעילותו הציבורית קינן כתב וחיבר ספרים על ילדותו במרקש.  את פרסומו הרב יקבל על השירים “ים השיבולים” ו”עמק שלי”.  אבל קינן היה הרבה יותר.

את ההדרכות שלי במוזיאון בית שאן אני פותחת בשיר “ים השיבולים” , זה פותח דיון שמטרתו לשבור סטיגמות ודעות הקדומות. כן מרוקאי מבית שאן הוא האבא של השיר הכל כך ישראלי הזה. וכך גם אנחנו.

 ב 2013 קינן יגיע לפתיחת מוזיאון בית שאן.  מאז לא פגשתיו עוד.

 תנוח על משכבך איציק היקר, השארת  אחריך מורשת תרבותית  ברוכה ותלמידים רבים שחינכת לערכי אהבת הארץ. הייתה מורה לחיים ולדרך של שילוב  וצמיחה, כשאתה היית ההשראה והדוגמה.

יהיה זכרך ברוך!

שבת שלום ומבורך

באדיבות מוזיאון בית שאן