מרים ושמואל בינשטוק הכירו בוורשה. מרים הגיעה מהעיירה אמישנוב הקרובה לוורשה יחד עם הוריה.  בוורשה הכירה את שמואל בינשטוק שלהוריו היתה מאפייה גדולה ברח’ קוכמלנה. לאחר כחצי שנה נישאו. לאחר נישואיהם פרצה מלחמת העולם השנייה ולאחר תקופה בגטו. ברחו עם הפרטיזנים לרוסיה. סימה נולדה באוזבקיסטן ויצחק נולד בגרמניה. אריה ואחותו נולדו בבית שאן.

מרים ושמואל עלו לארץ בשנת 1948 לעתלית וב 1949 הגיעו לבית שאן. שמואל עבד כשנתיים בחברת סולל בונה בקיבוץ ניר דוד ואז פתח מסעדה מול מועצת הפועלים ובנק פועלים בעיר העתיקה. ממול הייתה החנות של אליעזר דוידוביץ.  סמוך למסעדה הייתה החנות של וורקר שמכר חומרי בניין וגם קוצקי היה ליד.

מרים ושמואל התיידדו עם שכניהם – מש’ דוידוביץ,  הזוג גרושוב יחזקאל ואשתו מבית החרושת לגלידות ואליהו רווח מהתבלנים ,שהחנות שלו הייתה גם היא מול המסעדה.

למרות שאיבדו את כל משפחתם הענפה בשואה, מרים ושמואל לא דיברו על השואה בבית. את השיחות על השואה ערכו בחנות של רביקוביץ הצמודה לחנות של דוידוביץ. שם דיברו שעות והעבירו את הזמן על “חוויות” מהשואה.

הילדים עזרו להורים בעבודת המסעדה. פינו שולחנות, שטפו כלים ועוד. הלקוחות היו תושבי העיר, מורים ומורות מבית ספר גלבוע. גם דוקטור מסינגר, הרופא הראשון של העיר היה לקוח קבוע. מאחר ולא הייתה קונדיטוריה בעיר, שמואל ומרים הביאו למסעדה עוגות מחיפה.

הבית שבו גרה המשפחה היה סמוך למסעדה. בית ערבי בן 2 חדרים. לימים קנו בית בשיכון חיסכון, סמוך לקולנוע החדש.

אריה, יצחק וסימה למדו בבית ספר גלבוע ולאחר מכן בבית ספר רוזוולט. אריה, שלפי עדותו לא היה תלמיד כל כך טוב, זוכר ילדות קסומה, זוכר משחקי מחבואים, תופסת, קטיף סברס ודומים. כשגדל קצת, התחילו לשפץ את התיאטרון הרומי ולשם היו מגיעים החברה לעשן את הסיגריות הראשונות… לאריה זכורות הנסיעות לסחנה ובילוי בקולנוע “ירדן”. עם חבריו נמנו שלויימה בוז’יקובסקי, מנדי דוידוביץ, איציק ביטון, שמעון דמרי, ויקטור בן מוסה, אהרון קלר, מנחם טננבויים ועוד.

ב 1968, כשהחלו הקטיושות הראשונות, החליטה מש’ בינשטוק לעזוב את העיר ולעבור לתל אביב. אריה מציין שלמרות העזיבה, כל המשפחה זוכרת את בית שאן לטוב, כי היה כאן טוב לכולם…