פוטו-דשא 85 ‘ אוגוסט 1985

בסצינת הסיום של חגיגה בסנוקר חוגגים המשתתפים בחתונת בת הרב בחצר גדולה, שלעיתים מזכירה שוק ישן שהתקשט במיוחד לכבוד האירוע. דוכנים – אאוט, נורות צבעוניות – אין.  כילד, גם אחרי עשרות צפיות נרחבות בסרט, שבכל אחת מהן גיליתי משהו חדש, תמיד קיננה בי השאלה “למה להתחתן דווקא בחצר?”  כמו רבים מאיתנו באמצע שנות השמונים, גם מוטי, אחי הגדול, ידע לחקות נפלא את כל הדמויות בסרט.

בסוף הקיץ החם של אוגוסט 1985, רגע לפני שהוא מתחיל את כיתה ז’, הנער הרך התכונן לחגיגת בר-המצווה שלו, תוהה בוודאי אם יתבקש לחקות איזו דמות גם בחגיגה הכאילו פרטית שזימן לו לוח השנה. וכך, עשר שנים אחרי שהפציע ‘חגיגה בסנוקר’, זימנה המציאות מפגש מרענן עם לוקיישן שכאילו נלקח מסצינת הסיום “המיתולוגית. “

לי זה עולה יותר” הסביר להוריי בעל אולם אירועים קטן כמה לא רווחי לו לקיים אירועים קטנים. הוא היה משופם עם כוונות טובות, אך עיקש בעמדתו. כשגם חברו מהקצה השני של העיר הגיב באותה רוח, אבא בנחרצות חש צורך להרגיע ואמר ש’נסתדר עם זה’ . ‘להסתדר עם זה’ קיבל זווית מעניינת בשכונה הקטנה בימים של קיץ 85.

בפאתי שיכון מס’ 615 שבשכונת אליהו, עמדה רחבת דשא שמדי יום נכבשה על ידי דיירים שונים בשעה דומה. סצינת היציאה האיטית מהמבואה, עם סדין מגולגל ביד, הייתה סצינת פתיחה מרהיבה לערב ארוך שהבטיח ויכוחים, קפה, והחלטות. ואם היה מונדיאל – אז גם טלוויזיה עם אנטנה שאפשר להזיז כדי לשפר קליטה. הדייר עם הסדין, כל פעם מישהו אחר, היה מחליט על רצועת דשא ופותח באחת את הסדין, ובקיץ כמו ב 85 ,’זה היה משב רוח מרענן לכולנו. כמה דקות אחר כך היה מתהווה מה שלימים קראנו לו ‘פרלמנט הדשא’. כשלמעלה’, בממשלה, התפלפלו בזוטות כמו אינפלציה ורוטציה, עסקו ב’פרלמנט הדשא’ במה שחשוב וקריטי לעתיד הדיירים בשיכון. זה היה פרלמנט מגוון שריכז את כל תפוצות ההגירה של השיכון, נשים וגברים עמלים בטרדות יומם, והן היו מגוונות וצבעוניות כמעט כמו הדמויות עצמן.

כך מצא עצמו אב המשפחה הממוצע, המתועש, שחזר מעמל יומו , מהגג על המצב עם השכנה שהתנדבה לשטוף כלים בגן, השכנות היו מוציאות את הגרון בחלונות על הילדים שיעלו הביתה. גברים כמעט ולא שמענו בחלונות. וכך, מבין כל הקצוות שבהן אפשר היה ‘לסגור עניינים’, קצה חוט ראשון בדרך למקום המיוחל לחגיגת בר-המצווה התחיל בערב ההוא בדשא ,היה רגע בפרלמנט הדשא שהייתה התכנסות. כשמישהו זרק רעיון או דיבר על משהו קצת אישי, פתאום, אנשים התקרבו. זה גם היה הסימן לילדים להתרחק, סימן לא מדובר, ‘בשביל זה יש לכם ארגז חול’. חלקנו אכן התרחק, חלקנו פרש לשחק טאקי בחדרי מדרגות סמוכים. ככה זה היה, אם היה לך חבר בבלוק אחר, הרגשת כאילו זה חדר המדרגות שלך.

לפי מדד ההתקרבות בין השכנים בדשא, משהו הלך להסתדר. הרבה תנועות ידיים ראיתי מרחוק, מחוות מגע קלות בכתף, כאלה שעושים כשאומרים ‘יהיה בסדר, דקה אני מסדר את זה’, ומישהו הוציא פנקס ורשם, ונשים, וגברים,  וריח קפה, ופתוח, בלי גדר, פתוח וקרוב לכביש הראשי כך שמי שירד מהאוטובוס וזיהה פנים מוכרות יכול היה להרשות לעצמו להצטרף לפרלמנט, לזרוק דעה וללכת.

כשמישהו הטיל את ה’בר-מצווה’ על שולחן הניתוחים של הדשא, הרבה לפני ‘חכמת ההמונים’, ידענו שדברים יסתדרו. בעיקר כי כולם בחשו את אותו סיר מרק, כל פעם יד אחרת. איזה מרק? גם הוא, כמו כולנו, הרשה לעצמו להיות קצת מגוון. משה אמר שידאג ל’אורות צבעוניים’ וידבר עם העירייה על שולחנות, חשמל לקחנו מהבית של ניסים, את הדגים ינקו איתנו גם השכנות, נטגן ביחד, כל אחת כמות, כדי שיהיה גם מגוון וגם יעיל.

וכך רגע אחרי שהבית הפך להאנגר ריחני עם חבילות פרחים וספוגים שממתינים לאריזה, צלופנים, והמטבח הפך להיות ‘סיר הלחץ’ המרכזי עם הוצאות קיטור מדי פעם בפעם, מצאנו את עצמינו משנעים ציידניות קרח עם מושטים לשכנה ממול, ולזו שלמטה, כי שכנים הם לא רק האנשים שגרים באותו הבניין. מבצע ‘מושטים לכולם’ היה קצוב בזמן והוכתר בהצלחה. עשרים שנה אחרי, במהלך טיול לדרום , תתוודה אותה שכנה לאמא שלי ‘הדגים שלך יצאו טובים יותר’.

בבוקרו של אותו יום, מי שלא נכח כנראה היה בשליחות, בית ספר לא היה כי חופש, וניכר שכמעט בכל בית בבניין מישהו עסק במשהו שקשור לבר-מצווה. האורות באמת הגיעו, ושולחנות נפרשו בשורות, החשמל זרם, שלמה היה על הסטקייה, הוא ביקש מראש, בני היה מלצר, ואפילו את רונית החיילת, החברה של אחותי מהצבא, גייסו לחלק האומנותי, אך בשונה מסילבי המשתוללת, כאן דווקא היה לה באמת כישרון. את העוגה הביאו מקונדיטוריה גדולה מחוץ לעיר, עוגת ספר תורה שהורכבה ממספר גלילות עם גילופי שוקולד, את הסכו”ם השכרנו, אבל רגע השיא היה כששלחנו את דוד רפי לאסוף את הררי הפיצוחים שהזמנו, ועל אף תאונה קטנה עם הסובארו הכחולה, שרד והגיע בשלום, עם הפיצוחים. והיו גם נרות, ומשפחה רחוקה, וחברים קרובים, ואפילו ‘מערכת’ השם האייטיזי להגברה.

החצר שלנו, שהיתה עד היום ההוא מקום שפורשים בו סדין ויושבים ביחד, הפכה פתאום מוארת, חגיגית, עם שירים בוקעים ממנה, ואנשים שמחים. השבוע שמעתי (שוב) את המושגים הנוצצים של קהילתיות. זה היה בכנס מקצועי ודיברו בו על הפער בין שיתוף לשותפות. איך יודעים, שאל מישהו, איך מרגישים שאירוע או פרויקט הוא של האנשים ולא רעיון שמונחת מעליהם? אז נזכרתי בסוף הלילה הארוך ההוא והשמח ב 85,  איך שברגע שאחרון האורחים עזב, ומרבית השולחנות קופלו, נשארו חברי הפרלמנט עומדים, מיוזעים, מריחים מבירה ועשן, כל אחד בעמדתו, ועל אף שהיו צריכים לקום לעבודה למחרת, על מצחם התנוססה אותה הכתובת ‘כולם הלכו, אפשר להתחיל’, כמעט כמו ה’התחילו?’ של אדון חלפון מ’סנוקר’, המומחה לדברים חריפים, ששאל בפתח החצר אם העזו להתחיל בלעדיו. החבר’ה מהפרלמנט אגב, נשארו שם עוד שעתיים לפחות ועל פניהם ניכר שלא ראו אף פעם את החצר ככה. זוהרת. מאז, בכל פעם ש’חגיגה בסנוקר’ נגמרה, הפסקתי לשאול ‘מי זה מתחתן בחצר?

לפעמים סיפורים מסתירים את הגיבורים שלהם. הערב הקייצי ההוא ב 85 בדשא, היה ערב של הרבה גיבורים שעבדו יחד למען מטרה משותפת. כמו מלא עצים שמסתירים את היער. לאורך השנים הפרלמנט סיפק לנו, כנציגי דור הילדים של אז, הרבה רגעי צחוק קורע והתרגשות שובת לב. זה היה סיפור של רגע אחד מאלה.

*שבת שלום ומבורך!

מוגש באדיבות מוזיאון בית שאן

בתמונה: מוטי בחגיגת הבר מצווה