נולדתי בשנת 1945 בעיר דורחוי שברומניה להורי אברהם ורבקה. לאבי היו אלה נישואים שניים, לאחר שאיבד בתקופת מלחמת העולם השנייה את אשתו וארבעת ילדיו, שמצאו את מותם ברעב. גם אמי איבדה רבים מבני משפחתה וכשנישאה לאבי לאחר המלחמה, חזרו שניהם לעיירה שלהם. העיירה היתה מאוכלסת ברובה ע”י יהודים, לכן האווירה בשבתות וחגים הייתה אווירה יהודית. אבא היה קונדקטור ברכבת ואמא עקרת בית. הימים היו ימים שלאחר המלחמה וטראומת השואה והחיים היו קשים.

כשהחליט אבא לעלות ארצה, סיפר לי שלפני העלייה פנו אליו חבריו לעבודה הגויים ואמרו לו: “אתה יודע לאן אתה לוקח את הילדים שלך? כאן אתם היהודים עובדים עלינו, שם כולכם יהודים, על מי תעבדו? בסוף תאכלו אחד את השני”…

לנמל חיפה הגענו ב 1951, כשאני כבר בן 6 ואחי מיכאל בן ה 4. אני זוכר שבהגיענו לנמל, והאנייה עגנה, עמדו אנשים על הרציף וזרקו לנו תפוזים… 

מחיפה הגענו ישירות לבית שאן. היינו 32 משפחות. אנשי הסוכנות העלו אותנו על משאיות והגענו לבית שאן. רק משפחת קרויטורו נותרה עד היום כאן.

השנים היו שנות צנע. בשל מחסור בארץ  ובעקבות גלי עלייה של משפחות גדולות,   לא הייתה מספיק פרנסה. כדי לאפשר לכולם קיום מינימלי, הנהיגו את תכנית הצנע.  כל משפחה קיבלה תקצוב, פנקס תלושים שאיתו קיבלו את המצרכים לפי גודל המשפחה וגילאי הילדים. כאמור, גם ברומניה חיינו בצמצום ולכן העלייה לארץ ולבית שאן למציאות של צנע לא הייתה זרה לנו.

עם בואנו לבית שאן כל משפחה ברת מזל קיבלה אוהל. היו משפחות שנאלצו לחלוק אוהל לשתי משפחות לפחות. האוהל היה חלק מהמעברה בבית שאן שמוקמה באזור בתי הספר התיכוניים. יחד עם האוהל ציידו אותנו בארגז קרח, פתיליה, סיר, ארבע מיטות מתקפלות צבאיות ושמיכות. שולחן לאוכל לא קיבלו. פשוט כל אחד ישב על המיטה ואכל מצלחתו. לא קיבלנו כל דבר מאכל, אבל לא הופתענו, כי היינו מורגלים במצבים של חוסר כבר מימי השואה.

את המעברה לאורכה חצתה תעלת מים שהגיעה מהסחנה ונשפכה לנהר הירדן. כל החיים התנהלו סביבה: כביסות, הדחת כלים, רחצה וגם שחייה.

לאחר התאקלמות קלה אבא חיפש עבודה, עבד בכל מיני עבודות מזדמנות ואחר-כך עבד עבודת דחק 18 יום בחודש, בעיקר בנטיעת עצים בגלבוע.

בשנת 1954 התפנינו מהמעברה לשיכון א’ הבית שיד המרכז העגול, זו הייתה דירת קרקע על חלקת אדמה מסביב, שנוצלה לגינת ירק שעובדה על-ידי כולנו והניבה לנו ירקות: עגבניות, גזר, בצל וכו’… בשיכון כבר היו מים זורמים, שירותים בתוך הבית וחשמל הכנסנו יותר מאוחר. עד אז השתמשנו בעששיות.

בשנת 1955 אבא החל לעבוד כמחלק קרח, מטעם המפעל ייצור קרח – בית חרושת לקרח. הוא קיבל מהם עגלה וסוס ככלי עבודה ומידי יום,  כ 4-5  פעמים ביום, היה מעמיס על העגלה בלוקי קרח, מגיע לשכונות לפי סדר מסוים ומצלצל בפעמון.  בצידי הרחוב חיכו ילדים ומבוגרים לרכוש את מנת הקרח היומית שלהם, פרוטותיהם בידם, כמו כן אוחזים בד יוטה כדי לכסות את הקרח ולהגן על ידיהם.

העבודה נמשכה 24/7 מפורים ועד אחרי חגי תשרי בשמש ובשרב, שבעה חודשים בשנה, עבודה פיזית קשה ללא יום מנוחה. את הקרח שמו בארגז קרח, כדי לצנן מים ולשמור על המזון והחלב.

כשהגעתי לארץ נכנסתי ללמוד בכיתה א’ בבית ספר הדתי שבמצודה, למה דתי? אבא החליט לשלוח אותי ואת אחי מאוחר יותר לבית ספר דתי, כי המנהל,  מר אליהו ברגר הזכור לטוב, היה דובר יידיש…

כיתות א-ג למדו במצודה בתנאים קשים. שלושה תלמידים על שולחן אחד. היו ילדים שישבו על ארגזי תנובה וארגז נוסף שימש כשולחן כתיבה. המחברת נחצתה לשניים, והלימודים התנהלו בשתי משמרות בשל מצוקת מקום.

ברצוני לספר על חווית ילדות מרגשת שלי ובלתי נשכחת:  נהגתי להתפלל בשבתות בבית כנסת שבמצודה. מנהל בית הספר ברגר היה גם הגבאי של בית הכנסת, מאחר שאבא שלי נהג לחלק קרח בשבתות כחלק מעיסוקו החיוני, נאלצתי להגיע לתפילה בבית הכנסת לבדי, כששאר הילדים התלוו להוריהם. באחת השבתות פרצתי בבכי תוך כדי תפילה. מר ברגר ניסה להרגיע אותי אך ללא הצלחה. למחרת ביושבי בכיתה נקראתי לחדרו של המנהל.  כולי חיל ורעדה מהמפגש כשבליבי חשבתי וחששתי מה עשיתי שנקראתי לחדרו של המנהל? נכנסתי לחדר והמנהל שואל אותי מדוע בכיתי אתמול בבית הכנסת? ועניתי לו כשדמעות חונקות אותי, שחברי באים לתפילה עם אבותיהם ואני מגיע לבדי, ושומו שמים אבא שלי במקום לבוא איתי לבית הכנסת עובד. המנהל בשומעו את תשובתי חייך, קם מכיסאו, חיבק אותי ואמר לי : “אתה צריך להיות גאה באבא שלך, שדואג בעבודתו שהחלב לתינוקות והאוכל לשבת נשמר ולא מתקלקל מהחום בזכות הקרח שמכר לתושבים” אציין שתלושים לרכישת קרח נקנו מבעוד מועד ביום שישי על מנת למנוע חילול שבת.  באותו רגע לא ירדתי לסוף דעתו של המנהל ורק בבגרותי הבנתי את חשיבות עבודתו של אבי, שהייתה בבחינת פיקוח נפש.

כנער נהגתי לבלות בתנועות נוער: הנוער העובד, השומר הצעיר ובני עקיבא. תנועות הנוער היו מפלט מחוסר המעש ומילאו את שעות הפנאי שלנו בצורה מהנה.  בין תנועות הנוער התנהלו תחרויות ספורט לשם הנאה, יצאנו למחנות קיץ על מנת שנוכל לממן את הטיולים השנתיים, קטפנו תפוזים, אגסים, דיללנו עשבים בשטחי השדות והכי קשה עבדנו בקטיף כותנה. את השכר אספו מדריכי התנועה, שהעבירו לבתי הספר. בין המדרכים זכור לי שלום אובניש – שהדריך מטעם הנוער העובד.

בגיל 18 התגייסתי לצבא להנדסה קרבית, בחופשתי הראשונה בבית הגעתי עם מדי צה”ל ונשק על כתפי, חייל בצבא הגנה לישראל. נשקתי את אימי וכשפניתי לעבר אבי  הוא עצר אותי מלגשת אליו והתחיל לבכות. בראותי את אבי בוכה בכיתי גם אני מבלי להבין על מה. כשנרגענו שאלתי את אבי: “מה קורה? למה אתה  בוכה?” והוא ענה לי: “כשאני רואה אותך, בני בכורי, לבוש במדי צבא יהודי עם נשק יהודי אני יודע שכל מה שקרה לנו בשואה לא יחזור שנית”…

לאחר השירות בצבא התחלתי לעבוד במפעלים האיזוריים בתור איש אחזקה, נישאתי לשרה לוי, בת בית שאן וותיקה ממוצא טורקי – ובכך הגשמנו עוד חלום שלם שלקיבוץ גלויות. יחד גידלנו ארבעה ילדים מוצלחים ואזרחים למופת, ולנו שמונה נכדים כן ירבו.

שרה אישתי עבדה כאחות במרפאה קהילתית.

היום שנינו בגמלאות. שרה מתנדבת במרפאה ובמועדון נשים, ואני מתנדב במוזיאון בית שאן ומדריך קבוצות בגילאים שונים, שסיפור חיי מעורר בהם התרגשות רבה. ההדרכה מוסיפה סיפוק וניצחון נוסף על הצורר הנאצי.

*שבת שלום ומבורך!

מוגש באדיבות מוזיאון בית שאן

בתמונות: חלוקת קרח, מר אליהו ברגר עם תלמידיו בבית ספר המצודה