האיש, התושייה וההשראה: שלמה בלילטי עלה עם אשתו סולטנה בשנת 1952 ישירות ממרוקו למעברת בית שאן. נכדתו, פאני ויצמן, מספרת כי סבא שלמה, סנדלר ורצען מנוסה, כבר לא היה צעיר באותם ימים אך היה איש בעל תושייה רבה ומאחר שכמו עולים רבים, גם שלמה לא ידע מה יעלה בגורלו בארץ הקודש, הוא דאג לארוז את כלי עבודתו ולהביאם ארצה- החלטה שהסתברה עד מהרה כגורלית.

עם הגעתם של בני הזוג בלילטי למעברה, התייצב שלמה מידי בוקר “לעבודה” כשהוא מצוייד באותם כלים שנשא עמו ממרוקו. אותו מקום עבודה היתה פינה שמצא בצל מתחת לעץ האקליפטוס מול הספרייה העירונית. עד מהרה הוא נודע כ”סנדלר של בית שאן”, תוך שהוא מתקן ומייצר סנדלים מצמיגי קאוצ’וק. שלמה עבד משך שעות ארוכות, עד שהתקשה להמשיך בשל מזג האוויר החם וכל אותן שעות, עצרו בעץ האקליפטוס התושבים שעשו את דרכם לעיר העתיקה, השאירו “הזמנות” ובדרכם חזרה היו אוספים את “המוצרים” מעשי ידיו. פאני נכדתו הייתה מגיעה מידי יום עם צלחת אוכל עבורו לארוחת הצהריים, והיא זוכרת כיצד הוא התענג במיוחד על הקוסקוס הביתי.

שלמה גידל בבית שאן משפחה ענפה לתפארת, נכדיו מתגוררים בעיר עד עצם היום הזה והוא נחשב לסמל לתושייה: “בימים שהפרנסה לא הייתה מצויה. מצא הוא את הדרך לפרנס את עצמו בכבוד. יהיה זכרו ברוך”, אומרים מתנדבי מוזיאון בית שאן.

שבת שלום ומבורך.

*מוגש באדיבות מוזיאון בית שאן

תמונה: בלילטי הסנדר בשוק