בימי המנדט הבריטי הייתה ביסאן עיירה ערבית  .על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל מנתה 5,180 תושבים‏^] ושימשה כבירת נפת ביסאן במחוז הגליל (1945).

על פי תכנית החלוקה יועדה העיר וסביבותיה להפוך לחלק מן המדינה היהודית. בחודש ינואר 1948 דווח כי הוועד הערבי העליון בראשות המופתי אמין אל-חוסייני סיכל ניסיון של מנהיגי העיר הערבים ותושבי האזור היהודים להגיע ל”הסכם בלתי רשמי של הבלגה הדדית”. עמק בית שאן ובמרכזו ביסאן נתפס בעיני מטה ההגנה כאחד הנתיבים העיקריים דרכם צפוי צבא עבר הירדן לפלוש למדינה היהודית. ב-22 באפריל המליץ יגאל אלון לכבוש את העיר ולהניס את תושביה הערביים. תושבי היישובים היהודיים באזור ויוסף ויץ הפעילו גם הם לחץ על מנהיגי היישוב וטענו כי צבא הלגיון נכנס לעיר ומחזק את ביצוריה. בעקבות כך מסוף אפריל הוטל מצור חלקי על העיר ומשפחות אמידות בה החלו לעזוב לעבר הירדן. בראשית מאי הורה הלגיון הערבי על פינוי נשים וילדים מהעיר.

המשימה של כיבוש בית שאן הוטלה על ה”גדעונים”- הגדוד שהפך לימים להיות גדוד 13 בחטיבת גולני: מאתיים חיילים, שנוספו אליהם חמישים חיילים מן האזור- נוטרים מהמשקים בסביבה, מגויסי חוץ ושלושים איש שגויסו במיוחד למבצע זה , מצוידים כבר יותר.

ברשות יתר החיילים היה ציוד דל בלבד ולכן נעזרו בנשק שנאסף במשקי הסביבה. מפקד הגדוד היה אברהם יפה, לימים אלוף בצה”ל וראש רשות שמורות הטבע. הוא שנתן לגדוד את שמו: “גדעון” היה כינויו המחתרתי של יפה, ולכן הודבק לגדוד . הייתה זו בעצם חוצפה לקחת גדוד שכזה שנשקו הספיק בקושי לפלוגה אחת ולתקוף עיירה ערבית שלה היו לפחות 500 עד 1,000 נושאי נשק. כמעט כל גבר בבית שאן היה חמוש” שיחזר יפה. יפה שיתף בכוח קיבוצניקים מכל האזור: ניר דוד (הקיבוץ שלו), מסילות ,טירת צבי, עין הנצי”ב, שדה אליהו, מעוז חיים, נוה איתן וחמדיה . יחד הם הטילו מצור על העיר. הדרכים לבית שאן נסגרו ממזרח , מדרום ומצפון, ו”גדוד יפה” עצמו חסם את הדרכים לעיירה ממערב.

נוסף לחסימת הצירים ולהטלת המצור תוכנן לתקוף ישירות עמדת מפתח בעיר (המשטרה ותל העתיקות ), ומאוחר יותר לצאת לכיבוש מבית לבית .

בלילה של ה-9 במאי 1948 יצא כוח מקיבוץ עין הנצי”ב וכבש את תחנת הניסיונות “אשרפיה” הסמוכה לקיבוץ. אחר כך נפלה בידי הכוח חוות “פרוונה”- דרומה משם, והערבים המקומיים ברחו לכיוון הגלבוע. כוחות ההגנה תפסו עמדות בכפר, חסמו את הדרך לבית שאן ויצרו רושם פסיכולוגי שבידיהם כוח רב. השלב הבא היה השתלטות על תל העתיקות. מרגמת “דווידקה” שהוצבה שם- המרגמה היחידה שהייתה ברשותם- יחד עם ה”שפנדראו” הנובח, הטילו אימה על התושבים הנצורים. רתק אש נוסף בא מעמדה שהוצבה ליד בריכות הדגים של שדה נחום, ובה הפגיזו חיילי כיתת מרגמות 81 את תחנת המשטרה.

ההרעשה עשתה את שלה, והגיעה לשיא עוצמתה ב-11 במאי: אש האירה את חשכת הלילה, פגעה בבתים ובתושבים ויצרה מהומה ובעתה. אברהם יפה וגדודו ניצלו היטב את המבוכה , הסתערו על תל העתיקות שבו מוקם מחנה חיל-הספר, והכריעו אותו בתוך חצי שעה. התברר שהטלפון במחנה חיל-הספר עדיין פועל, ומקשר את המצלצל עם מפקדת העיר הערבית. אחד הטלפונים אכן צלצל: “מין בחקי?” (“מי מדבר?”)-והמפקד הישראלי השיב: “ג’יש אל הגנה” (“צבא ההגנה”). אברהם יפה ניצל את ההפתעה בקולו של המפקד הערבי שמן העבר השני של הקו, והודיע לו שהעיר מוקפת כוחות ישראליים. “אני מציע לך להיכנע”- אמר לו, והדגיש שהתגבורת שהמפקד מצפה לה לא תגיע (היה סתם ניחוש ש”פגע בול!”). אין לכם סיכוי כלשהו”, הוסיף יפה והציע כניעה , כדי שלא יישפך לחינם דם נשים וילדים. “אם תיכנעו” הוסיף, “לא יאונה לתושבי העיר כל רע “. דרישה אחת הציב: שהחיילים הסדירים שבאו מעבר-הירדן ימסרו לידי גולני את נשקם. כדי להגביר את אמינות דבריו הוסיף וציין כי ברשות כוח גולני גם ארטילריה ולאישוש טענתו הורה לחיילים לירות כמה פצצות מרגמה. יפה נתן למפקד הערבי זמן להימלך ולהחליט –עד שעה 9:00 באותו בוקר, ה-12 במאי. כדי לחזק את תחושת המצור הובאו מקיבוץ שדה-נחום צינורות גדולים, שהוסוו כהלכה ונראו כתותחים. הערבים לא העלו בדעתם שלרשות ההגנה רק “דווידקה” אחת. בנוסף, רכבי הגדוד נסעו כל הלילה באזור בית שאן – מקיבוץ תל יוסף ועד לקיבוץ שדה נחום – באורות מלאים במכוון, וכאשר חזרו לאזור קיבוץ עין חרוד כיבו את האורות. היה זה מבצע הטעייה מתוחכם שנועד לגרום לערביי בית שאן לחשוב שמדובר בכוחות רבים, בעוד שבפועל היו אלה אותן משאיות שחזרו שוב ושוב…. לאחר כיבוש העיר התברר כי לתרגיל של יפה היה אפקט פסיכולוגי רב משמעות על תושבי בית שאן שהיו בטוחים שהמוני כוחות צרים עליהם.. הערבים הבינו שיפה ימחה את בית שאן מעל פני האדמה אם לא ייכנעו: ואכן ב-8:00 בבוקר צלצל הטלפון על שולחנו של יפה . מועצת העיר הערבית הודיעה שהם מקבלים את תנאי הכניעה , וסיכמה להיפגש במבואות העיירה כדי למסרה באופן רשמי לכוח הישראלי ולחתום על כתב כניעה. עם מחלקה אחת- שהייתה רחוקה מלהזכיר יחידה צבאית מאורגנת – הגיע יפה לבניין תחנת המשטרה. הוא מצא שם את כל הנשק של חיילי הלגיון, אם כי הם עצמם הסתננו במשך הלילה והגיעו  לגלבוע, לא מבלי שזינבו בהם אנשי החסימות של גולני. בשעה 14:00 בצהריים , ב- 12.5.1948 נכנסו יחידות “גדעון” לבית שאן . הם הניפו דגל עברי על בניין המשטרה והציבו משמרות בכל פינה. הוכרז עוצר, נערכו חיפושים ונאסף מצבור כלי נשק שננטש על ידי הלוחמים שברחו. הוראה מגבוה “זירזה”  את פינוי התושבים הערבים מן העיר. כל תושב קיבל תעודת יציאה ובה נרשם מה מותר לו לקחת . חלק מהתושבים פנו לנצרת וחלק שמו פעמיהם לירדן. “בית שאן בידי ההגנה” הייתה ההודעה שהעבירו הלוחמים , ומיד מונה לעיירה מושל שדאג בו ביום לאספקת מים ומזון ל-1,500 התושבים שבחרו להישאר בעיר. “בעצם לא היו לי אבדות, וגם “התעשרתי” בן-לילה בנשק, רכב, אספקה, כל מה שלא העליתי בחלומותיי הוורודים”- אמר לימים אלוף יפה. “הייתה זו הרגשה נפלאה שאני, שהגעתי לעמק הזה ב-1935, כשלא היה פה אף יישוב עברי אחד, זכיתי כעבור 13 שנה בלבד לקבל את כניעת העיר שחלשה על העמק כולו ומתוכה יצאו הפורעים בתקופת המאורעות ולהתנכל לנו. היה זה הכיבוש הראשון שלי במלחמת השחרור, והרגשת כוח ועוצמה מילאה את חזי”. דברי יפה.

מקורות: אתר מוזיאון בית שאן, אתר עמותת גדעון, אתר עמותת גולני, גנזך עיתונות יהודית היסטורית

*שבת שלום ומבורך!

מוגש באדיבות מוזיאון בית שאן

בתמונות: מעמד הכניעה, כוח גולני בדרך אל העיר