כשפתחתי את חשבון הפייסבוק שלי לפני כעשור, ניסיתי לכתוב את שם התיכון שלי בפרטי הפרופיל ופייסבוק לא אפשר לי אז כתבתי או נכתב  מקיף אורט כללי.

 מוזר ! גם בוויקיפדיה לא מצאתי דבר. הבטחתי לעצמי לנסות לכתוב ערך .

היום אעלה על הכתב בעזרתם של רבים וטובים את ספור בית הספר התיכון ע”ש פרנקלין דלאנו רוזוולט.

 עד 1960  בית שאן הייתה נטולת תיכון משלה לבוגרי בתי הספר היסודיים בישוב. האמת שרוב התלמידים סיימו את חוק לימודיהם ופשוט יצאו לעבוד. מי לאחר הכשרה מקצועית, אבל היו גם כאלה ללא. חלק יצאו לפנימיות ואחרים נסעו מידי יום לעפולה. יגאל מזור מספר: ” נסעתי כל יום לעפולה עם אברהם אלפסה. אימי “גרדה” מידי יום את הפרוטות לאוטובוס לעפולה  ואת החזרה הביתה עשיתי בטרמפים. כשנתיים מאוחר יותר  הוקם התיכון בבית שאן, אבל לא חשבנו לחזור.”

 ראש העיר אפרים דובק, שהחינוך היה בראש מעייניו וראה בו את המפתח לניידות חברתית, קיבל תרומה מיהודי איטלקי, איש מילאנו בשם אסטורה מייאר, פילנטרופ ואוהד ישראל. את התרומה ייעד להקמת מבנה דו קומתי, שנראה כמו צריף ענק עבור התיכון הראשון כאן. זוכרת שבחורף קפאנו מקור ובקיץ החום הלוהט לא אפשר ללמוד- ולמדנו עד שתיים- שלוש.  כששאלו אותנו מה חסר לכם? גדי סיבוני, שנהג להצחיק אותנו ענה:  “להזיז את השמש”. את השמש לא הזיזו והמשכנו.

 את ניהול בית הספר מקבל מורה מוכשר לפיזיקה כימיה בשם יצחק פאלודי.

התוכנית הייתה עשר שנות לימוד כיתה מקצועית וכיתה עיונית.

 בשנת 60 מתחילה  כיתה ט’ בתיכון החדש התלמיד חיים לק . יחד איתו הייתה שולה אלבז וטובה חלפון ז”ל. חיים מספר שבשנת 62 נחנך רשמית בית הספר ושמו הוסב לתיכון ע”ש פ. ד. רוזוולט- נשיא ארצות הברית. את המעמד מכבדת  הגברת הראשונה של אמריקה אלינור רוזוולט.

פאלודי , שחפש מקורות מימון ותמיכה לתיכון הצעיר חשב שלקרוא ע”ש רוזוולט את התיכון יעודד את הדוד סם לתרום. בסוף הטקס פאלודי יקבל דגל אמריקאי חדש כאות תודה על המחווה.  אביק ניב שינהל בהמשך את התיכון מספר שהדגל קופל יפה ונתחב למגירה ואל תהום הנשייה. בשנת  64-65 אביק ניב מקבל את הניהול ומחליט להצעיד את התיכון קדימה.  בית הספר יהפוך לארבע שנתי. אני וחבריי למחזור היינו מחזור ג’ וסיימנו ב- 1970 . בשנת 1969 מפנים אותנו למבנה אחר מחשש לנפילת קטיושות. לימים נודע לי שהמבנה נשרף על שתי קומותיו (בקומה ב’ בית ספר חלוצים).

קומת המרתף, שהייתה בנוייה מאבן, שמשה לסדנאות ולחדר אוכל. היום מבנה זה  משמש את מדרשת בית שאן.

זה היה בית ספר קטן, אינטימי ומשפחתי, עם מורים מעולים ומסורים, שנלחמו על כל תלמיד. האמינו בנו והחדירו בנו את המוטיבציה לרכוש השכלה ולהמריא אל על. נכון שמצוקות כלכליות ואחרות מנעו מתלמידים רבים להגיע לכיתה י”ב ולבגרות. למשל אנחנו התחלנו כיתה ט’ עיונית  ארבעים תלמידים וסיימנו תשעה.

כאן המקום להודות לאביק ניב , שחר ורינה יונאי, תמר ברזילי- פליישמן, אפרים פורת . כמו כן לראובן עמיאל ואברהם טפרברג, יהיה זכרם ברוך.(רשימה חלקית).

שבת שלום ומבורך.

*מוגש באדיבות מוזיאון בית שאן