בחיי העיר בית שאן היו וישנן דמויות שמספרות את הסיפור של העיר. דמויות שחיי כמעט כל תושביה שזורים ומושפעים מדמויות מיתולוגיות אלו. דמויות שבגללן העיר לא אותה עיר בלעדיהן. בימים אלו אנו מציינים חודש ללכתה מאיתנו של דמות כזו. האחות אמי סיבוני.

אמי נולדה בשנת 1933 בעיר מרקש שבמרוקו , בסיום לימודיה התיכוניים החליטה ללמוד מקצוע ובחרה להיות אחות  –  אביה התנגד נמרצות לרעיון אך כדי לממן את לימודיה סרגה סוודרים לחיילים אמריקאים שהיו במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה ומימשה את חלומה !!!

נישאה בגיל 16 לערך לאלי סיבוני ז”ל שלמד באליאנס אדריכלות נוף ופתח חנות פרחים ועיצב סידורים מרהיבים לכלות ואירועים. דני, מוניק וסילביה נולדו במרוקו והמשפחה עלתה ארצה בשנת 1956 למושב דבורה שבחבל תענך , ישראל, בן הזקונים, נולד בישראל.

אלי עסק בחקלאות ואמי כאחות בארבעה יישובים אליהם הגיעה בווספה – כלי תחבורה ששימש רק גברים בתקופה זו…

כעבור 4 שנים עזבה המשפחה את המושב ועברה לבית שאן, שם גרו עד עצם היום הזה. אלי ואמי היו דמויות מפתח בהקמתה, בנייתה ועיצוב נוף ילדות ובגרות  בהוויה של העיר הזו ובחיי תושביה   – אלי עבד בעירייה והיה אחראי גינון וטיפוח חזותה של העיר ואמי עבדה כאחות בעיר העתיקה,  אך לא רק …

שימשה גם כדוברת ומתורגמנית למשפחות שלא נחשפו לשפה העברית והייתה שגרירה של רצון טוב לכל דורש. טיפלה וטיפחה דורות רבים של תינוקות במסירות וללא לאות. כפורצת דרך שהקדימה את זמנה השכילה להבין את הצורך בהדרכת הורים לחינוך וטיפול בילדים והדריכה הורים בביתה בזמנה הפרטי. במהלך שנותיה התנדבה אמי בליווי ילדי איל”ן – ילדים עם שיתוק מוחין לטיפולים וטיולים ביחד עם עוד אחיות ועובדות סוציאליות. התנדבה בויצ”ו ובנעמ”ת – ארגוני נשים – ותרמה לנזקקים.

בשנת 1972 נפלה לידה הזכות ליטול חלק בתחרות “אשת חיל” ארצית התמודדה מול נשים משכילות ומוכשרות וקטפה את הפרס הראשון בין היתר הקנה לה מלגות לימודיות אותן מימשה אחת אחת.

מוניק מספרת שבמהלך השבעה המשפחה שמעה סיפורים על אמא שחלקם היו ידועים להם וחלקם לא – על התמיכה, הערנות המקצועית ואפילו מקרי ניסים שבזכותם הם כאן. “אמא שייכת לדור הנפילים שהקים ובנה את המדינה, הייתה אישה שחייתה עפ”י הערכים שהאמינה בהם ולא ויתרה על שליחותה המקצועית – נתינה וסיוע הן בפן האישי והן בפן המקצועי, לא בחלה בעבודה קשה. דמות להערצה וחיקוי. הנוכחות העצומה שלה, זקיפות הקומה, הביטחון, היכולות שלה להתמודד עם מצבים רגשיים קשים, ניהלה את כולם ביד רמה. אי אפשר היה להתעלם מאמילה…”

הייתה בת מסורה להוריה, רעייה , אמא , סבתא , סבתא רבה , חברה טובה – הבית של אמי ואלי היה פתוח בפני כולם. כולם זכו לאכול מצלחתה אוכל משובח טעים ואסתטי – ורבים יעידו על כך, כי במקביל לפועלה המקצועי הייתה אשת בית לתפארת, הקנתה לילדיה ערכים ויציבות וחינכה אותם על פי האני מאמין שלה – לשאוף, ללמוד ולעשות. לאורך השנים יד ביד עם אלי היקר – שנתן לה את המקום והיה יד ימינה, תמך והעריץ אותה – טיפחה את משפחתה הגרעינית והמורחבת שראו בה אוזן קשבת לפתרון בעיות ונחמה, דוגמא ומופת לחינוך ועשייה, עודדה ותמיד נתנה מכוחה ואהבתה האינסופית.

פרשה מעבודתה בתום 40 שנים. טיפלה באלי במסירות אין קץ עד למותו בשנת 2010 . מאז איבדה את טעם החיים וויתרה לעצמה בהרבה תחומים עד שבעצמה חלתה והתאשפזה לסירוגין עד יום מותה.

במושגים של היום אמי הייתה מחוננת, דיברה 4 שפות עשתה בגרויות לא כי הייתה צריכה אלא כי רצתה.

הייתה דעתנית, נמרצת, חרוצה, שאפתנית, פורצת דרך, דואגת ותומכת עם לב רחב עזרה לזולת ותרומה לקהילה

מספרת רחל דדון: “היכרותי עם אמי החלה בתחילת שנות ה 70 עם סיום לימודי הסיעוד ותחילת עבודתי בבית שאן. אמי עבדה אז בתחנת אם וילד בשכונת אליהו בבית שאן, תקופה הזכורה לאמהות רבות עד היום, בהערכה ובגעגועים למסירותה ועזרתה בגידול ילדיהם. יחסה החם, מסירותה הבלתי נלאית למטופלים והסבלנות הרבה אותה הפגינה גם במצבים קשים, הפכו אותה לדמות נערצת בקרב האמהות הרבות בהן טיפלה.

לימים עבדנו באותה תחנה כאשר כל אחת מאתנו אחראית על אזור אחר בעיר, אמי על שכונת אליהו ואנוכי על השכונות א’, ב’, ג’ וחסכון. העבודה שלנו אז כללה מעקב וטיפול בנשים הרות ובילדים עד גיל בה”ס, לצד דר’ רוזי שטראוס רופאת הילדים המיתולוגית, שהייתה ממקימי רפואת הילדים בעמק.

רוזי הייתה מגיעה לבית שאן מס פעמים בשבוע לתחנות טיפת חלב לבדיקות התפתחויות ולייעוץ לרופאי המשפחה בתחום מחלות ילדים. רוזי הייתה האורים והתומים שלנו האחיות.

 עבורי ועבור כל מי שעבד לצידה, היא הייתה מורה לחיים בכל מה שקשור לרפואת ילדים .אני זוכרת שרוזי נהגה לעשות לנו מעין “מבחנים” כאשר הגיע ילד במצב  בריאות מסוים ולא ברור, ואנחנו האחיות נדרשנו לנחש ע”פ התסמינים ממה הילד סובל .לאמי היו חושים חדים לקלוט מה דחוף ודורש טיפול מיידי ומה סובל דיחוי.

רוזי שטראוס מאד אהבה את אמי, הייתה בניהן ידידות קרובה וההערכה הדדית מיוחדת במינה.

אני זוכרת איך הפכה אמי את רוזי שטראוס הייקית לגרופי של מטעמים מרוקאיים פיקנטיים, אמי שהייתה ידועה בכישרונה הקולינרי, נהגה להביא לתחנה בכל יום ראשון ממטעמי השבת שבישלה. זה היה משעשע ומלהיב לראות את רוזי שטראוס אוכלת מהחריימה או המוח הפיקנטי שאמי הכינה, מתלוננת על החריף אבל לא מפסיקה לאכול…

לכתה של אמי, מציין סיום פרק חשוב מעברה של מערכת הבריאות ושרותי הסיעוד בעיר. תקופה בה הונחו היסודות והתשתיות למערכת הבריאות של היום.

יש לזכור שהסיעוד באותן שנים, בסיסי ככל שהיה, הניח נדבך יציב ומקצועי לעבודה מסורה וחשובה של אחיות מסוגה של אמי, ללא יומרות, תארים או השתלמויות. נעשתה עבודה יומיומית ואפורה, כמעט שליחות ציונית, שתרמה לקליטת העלייה, למיגור חוליים, להקניית ערכים והרגלי בריאות, שסייעו לעולים להסתגל למדינה החדשה.

אמי “נזרקה” כמו כל האחיות אז, למים העמוקים של מערכת בריאות בעיתית ודלה, כמעט ללא כלים להתמודדות בצרכים הרבים של אוכלוסיות עולים מארצות רבות, באוכלוסייה מפונית מעברות. האחיות הוותיקות דאז, טיפלו באוכלוסייה שנזקקה לסיוע והדרכה בצרכים הבסיסיים ביותר כמו: היגיינה, הזנה, ארגון סדר יום, תוך הדגמת רחצה, בישול דייסה וכו’, וכל זאת בתת תנאים ובצפיפות..

זוכרת ומצדיעה לדור הנפילות הללו, שחלקן הגדול כבר לא איתנו, יהי זכרן ברוך”.

אמי תשאר זכורה וחקוקה בלב רבים.

יהי זכרה ברוך

שבת שלום וחג אורים שמח!

באדיבות מוזיאון בית שאן